המגדל הגבוה שמתנשא עוד מימי הביניים מעל הכפר סראלונגה ד׳אלבה, בשוליים הדרום מזרחיים של הגבעות היפהפיות של ברולו, עורך לחובב היין המביט בו מעין תיאום ציפיות ארכיטקטוני. ממש כמו למגדל, גם ליינות הכפר יש גוף בנוי לתלפיות. שניהם חולשים על הזמן הנוקף בגאווה בלתי מתפשרת הנובעת מהבגרה או מהתיישנות ארוכה, ובו וגם בהם יש מהות יוצאת דופן, שנובעת ממיצוי עמוק ומסורות של דורות. כאשר מדובר באזורי יין מסורתיים כמו ברולו, אנחנו בצ׳ירז אוהבים במיוחד ייננים שלצד שמירה על המסורת, מבינים גם את הרקע המדעי של היין וחותרים ללמידה תמידית. אלו הם ייננים שמצליחים לנצל את היתרונות שבחשיבה הייננית המודרנית, מבוססת המחקר, מבלי לוותר על הזהות האזורית החשובה שמספקת המסורת. אנחנו שמחים להציג בפניכם יינן נהדר שכזה, שבנוסף ליינות הברולו שלו, שנמצאים בפסגה העולמית, הדולצ׳טו והברברה ד׳אלבה, הוא מפיק יין לנגה נביולו מכרמי ברולו צעירים, ובמקביל לא חדל לחקור ולהתנסות. זה אומר לייצר ריזלינג בלאנגה, יינות מבעבעים בשיטה המסורתית ואפילו רוזה נביולו מבעבע בשיטה המסורתית הקרוי רוזאנה, על שם אימו. למרות שחלק מהעשייה שלו שמרנית מאד, הוא לא מהסס להיות חריג, וכך למשל הוא משתמש בפקקי הברגה כשהם מתאימים יותר לשמירה על רעננות היין. סרג׳ו ג׳רמאנו, בעל היקב ג׳רמאנו שנמצא כמה דקות הליכה צפונה מסראלונגה, השלים שש שנות לימוד בבית הספר לייננות באלבה. לאחר מכן עבד כיינן בפונטנהפרדה, אחד היקבים הגדולים של האזור, וביקבים נוספים. רק בשנות ה80- הרגיש בשל לחזור הביתה, לאחוזה המשפחתית שהוקמה בשנת 1850 על ידי אבי סבו, אלברטו. הסב המשיך לעבד את הכרמים ולמכור את הפרי ליקבי הסביבה. בנו של אלברטו ואביו של סרג׳יו, אטורה ג׳רמאנו, שהיקב קרוי על שמו, היה כורם בעל שטח אדמה קטן, שבשנות ה-׳60 וה-׳70 של המאה הקודמת עסק בעיקר בשיקום כרמים ותיקים. הבסיס לעיסוקו המרכזי של אטורה, שבזכותו נודע בכל האזור, היו כישורי ההרכבה שלו. הייתה לו יכולת מיוחדת לחבר גפן שנבחרה עקב תכונות הפרי שלה לשורשים ולגזע של גפן אחרת, שנבחרה בזכות התאמתה לתנאי הקרקע או עמידותה למזיקים, ולהפוך אותן ליחידה אחת. כשהדבר התאפשר הוא רכש כמה חלקות טובות נוספות, ורק ב1975- הקים יקב, ניסה לעשות יין והיה ליינן צנוע שהפיק יין עבור מספר לקוחות פרטיים. לאחר שסרג׳יו חזר מלימודיו והחל לעבוד עם אביו עלתה התפוקה העצמית, וב1993- הפסיקו השניים למכור את הפרי. כשנפטר האב ב2005- הוריש את אדמותיו ואת היקב לבנו וכיום יש ברשותו של סרג׳יו חלקות שנחשבות לטובות ביותר באזור כגון לזאריטו, צ׳רטה, פראפו, ואפילו הכרם האגדי וינייה ריונדה. כמי שגדל אצל כורם עם ידי זהב, סרג׳יו יודע היטב שאת היין עושים בכרם, ולא מפחד מעבודה ידנית מדוקדקת. רוב עבודות הגפן, היקב, האירוח והשיווק מבוצעות הלכה למעשה על ידו ועל ידי אשתו אלנה בסיוע של צוות מצומצם. הכרמים מרוכזים בשני אזורים עיקריים: 100 דונם של הזנים האדומים נביולו, דולצ׳טו וברברה נמצאים באזור כפר הולדתו סראלונגה, על אדמה פורייה ועשירה בגיר, חרסית וחול. זהו טרואר שביכולתו לספק יין גדול, שרירי ועשיר עם יותר אינטנסיביות ומבנה טאני קשיח יותר מאשר הכפרים האחרים כדוגמת ברולו או לה מורה. תכונות אלה הופכות את היינות למאריכי ימים עם השהות בבקבוק, הרבה מעבר למקובל - אפילו עבור ברולו. 90 הדונם של הכרמים הלבנים, בהם נטועים הזן המקומי נאשטה והבינלאומי שרדונה, נמצאים לא הרחק, ליד הכפר צ׳יגלה. זהו אזור גבוה יחסית שנהנה מלילות קרירים יותר, שבאים לידי ביטוי בחומציות הרעננה של הענבים והיין שמופק מהם. סרג׳יו עושה שימוש במה שעשוי היה להיחשב טכנולוגיות חדשניות, כגון מכלי נירוסטה לתסיסה, אולם למעשה הייננות שלו מסורתית מאד. התסיסה קצרה, 12-15 יום, ולרוב מתבצעת במכלי עץ פתוחים. השאיפה היא להגיע למיצוי אלגנטי תוך שמירה על התערבות מינימלית בתהליכים. הבגרת היינות האדומים, בין שנה לשלוש שנים, נעשית במגוון חביות, החל ב225- ליטר צרפתיות וכלה בסלאבוניות ישנות וגדולות.